קצת קשה להבין איך אחרי למעלה ממאה שנות מדע הביולוגיה, ולמרות מסורת ארוכה ורבת־שנים של חקר הטבע, אין בנמצא מענה לשאלה פשוטה: כמה יצורים חיים יש בעולם? כמה חיידקים ופטריות, כמה יונקים ובני אדם, כמה צמחים? דורות של זואולוגים ובוטניקאים גילו מינים חדשים, מיינו וקטלגו, חקרו תפוצה של צמחים והתריעו מפני היעלמותם של יונקים, אבל מעולם לא העמידו מפקד אוכלוסין מסודר של סך החיים על פני כדור הארץ. ומה שמעניין הוא שאף אחד גם לא שאל את עצמו האם קיים דבר כזה; לכולם היה ברור שאם רק נפשפש – נמצא. אז זהו שלא.
יום אחד בא דוקטורנט ממכון ויצמן בשם ינון בר־און, וחיפש מענה לשאלה נקודתית אחרת. "אנחנו במעבדה שלנו מתמקדים באנזים שמכונה רוביסקו", מסביר בר־און. "הוא זה שאחראי ליצירת החומר האורגני שקיים בכל היצורים החיים, לפחמנים שאנחנו מורכבים מהם. הטענה הרווחת היא שזהו החלבון הנפוץ ביותר על פני כדור הארץ, ואנחנו בסך הכול רצינו לדעת האם זה נכון. אנחנו היום מבינים שגם בקהילה המדעית קורה לפעמים שמשתרשת טענה מסוימת, או מתפרסם נתון מסוים, שאחר כך דורות של חוקרים סומכים עליהם ומצטטים אותם – גם אם אין להם ביסוס של ממש. לדברים האלה יש נטייה להתפשט ולהפוך לאמת מדעית. אז יצאנו לבדוק האם הרוביסקו הוא אכן החלבון הנפוץ בעולם. כדי לברר את העניין, צריך לדעת כמה יש מכל סוג של אורגניזמים על פני כדור הארץ. הייתי משוכנע שאיפשהו מופיעים ערכים מספריים כאלה. זה מידע בסיסי, ואנחנו במאה ה־21. אבל גיליתי שהמידע לא קיים".
כאן המקום לומר שהרעיון לרכז מאמץ מחקרי שיוליד נתונים מקיפים ותובנות מרחיקות לכת על המערכת האקולוגית שאנחנו חיים בה, בצבץ כבר לפני עשרות שנים. בשנת 1964 נולד בקול תרועה אחד הפרויקטים המדעיים הבינלאומיים הראשונים, ה־International Biological Program, שהעסיק מעבדות שונות ברחבי העולם וסיפק כמה מהמספרים שבר־און ילקט בהמשך. הפרויקט השאפתני נחתם אמנם בשנות השבעים בקול ענות חלושה, אבל גם אחר כך המשיכו מעבדות לנסות להבין, כל אחת בשיטתה היא, מה יש לנו על פני כדור הארץ. הן מיפו עצים בעזרת לוויין, בחנו חיידקים מתחת לאדמה, מדדו כמויות דגים ביחס לקו החוף – אבל טבלה מסודרת ומקיפה שתיכנס לספרי הביולוגיה לא נבנתה. בר־און היה צריך לחפור ולאתר את כל תוצרי המחקרים האלה, ואז נשאר רק החלק הפעוט של לקרוא את כולם, להשוות ולהכריע.
במשך שנתיים הוא ישב בין כותלי המעבדה במחלקה למדעי הצמח והסביבה במכון ויצמן, ושיקע עצמו באינספור מאמרים צפופים כדי לחלץ נתונים ולעמוד על טיבם. "זה לא שהתחלתי מאפס והלכתי לפינות נידחות בעולם לספור טרמיטים, אבל בהחלט מצאתי את עצמי מגיע לפינות בעולם המחקר שלא האמנתי שאגיע אליהן", הוא משחזר. "היו קבוצות שונות שעסקו בנתונים ספציפיים, כמו למשל אומדן של חיידקים בים. עשו אלף מדידות שבדקו את צפיפות החיידקים לאורך 'עמודה' של עומק הים. היה מאמר שבחן את זה בצורה אחת והרבה מאמרים אחרים שבדקו את הדברים בשיטה שונה. אנחנו במעבדה היינו צריכים לקרוא אותם, להבין מה הדאטה שהם מתבססים עליו ולמצוא אילו טעויות יכולות להיות. במקורות מסוימים ראינו שמספרי החיידקים הם בערך פי מאה לעומת נתונים שמופיעים במאמרים אחרים, כי החוקרים עבדו בשיטה בעייתית. יש למשל עבודה בנושא אומדנים של פרוטיסטים (יצורים חד־תאיים המהווים ממלכה בפני עצמה – י"א), שרובה מבוססת על מדידות בשיטה לא נכונה, ועם זאת הרבה מהספרות שעוסקת ביצורים האלה נשענת עליה".
מי ששיגר את בר־און למשימה היה פרופ' רון מילוא, ראש קבוצת המחקר ושותף מלא למה שהפך להיות מפקד האוכלוסין העולמי הראשון. "אמרתי אז לינון שבטח באנציקלופדיה בריטניקה אפשר למצוא ערכים שמראים כמה יש בעולם מכל דבר", הוא מספר. "עד כדי כך זה נראה לי טריוויאלי. עוד לא הבנתי שנדרשת כאן מטא־אנליזה, מחקר שמתבסס על מאות מאמרים. צריך גם לדעת איך להשתמש בהם, כי יש לנו פיל אחד גדול וכל קבוצת מחקר ממששת משהו אחר – זו את החדק וזו את הרגל. נדרשה כאן אינטגרציה שהיא ברמה של אמנות מדעית, ואני גאה לומר שאנחנו במעבדה טובים בה מאוד. גיבור המחקר הוא כמובן ינון, שהיה האיש הנכון במקום הנכון, עם יכולות פנטסטיות שהולמות את המשימה הזו".
שקול פילים
ממצאי המחקר פורץ הדרך התפרסמו ביום שני השבוע בכתב־העת המדעי PNAS, ואם לפשט את משמעותם, מדובר בסנונית ראשונה בדרך ליצירת אטלס גדול של מערכת החי והצומח כולה. עכשיו אפשר יהיה להשוות בין כמויות של אצות, טרמיטים, עצים, בעלי חיים ובני אדם, ולהבין איזה חלק הם תופסים מתוך העוגה המגוונת הקרויה ביומסה – המסה הכוללת של יצורים חיים.
בצהרי יום שרבי, כשבאוויר מעופפת לצידי ביומסה של ברחשים, אני מטפסת לקומה 6 בבניין בנוזיו במכון ויצמן. ממש לא מזמן טיפס לכאן ראובן מארץ נהדרת, בדרכו לבחון האם אפשר להעניק תעודת כשרות למעבדה. ואם כבר צעדתי בעקבותיהם של גדולים, בחדרו של פרופ' מילוא אני מרשה לעצמי להציג שאלה ראובנית.
תראה, מצד אחד אני שואלת את עצמי איך יכול להיות שלא עשו את זה היום. מצד שני אני שואלת את עצמי – למה בעצם אנחנו צריכים את כל זה?
"קודם כול, עוד לפני המדע, בתור אדם חושב מסקרן אותי לדעת מה יש בעולם וכמה. לי אישית יש שריטה קשה: אני אוהב להבין את העולם דרך מספרים. אני מאמין שמספרים מעניקים לנו סוג של חוש שישי בדרך לפענח את העולם, מאפשרים לנו 'למשש' אותו אחרת. אחרי שנבין מי נגד מי, מי אוכל את מי, ובזכות הנתונים מי משמעותי יותר ומי פחות – נראה איך אנחנו כבני אדם משפיעים על כדור הארץ. במחקר החדש ראינו למשל שהאדם צמצם את ביומסת כדור הארץ למחצית מערכה המקורי. כלומר, אנחנו יודעים לכמת את ההשפעה שלנו. כדי לקדם דיון מושכל בשאלה 'איך לתקן', חשוב להבין מה קרה פה לפני שהייתה אנושות ומה קורה היום. לא לערוך את הדיון על סמך מיתוסים או נתונים מטעים לגבי קטסטרופות שחוללנו במו ידינו, אלא להסתכל על המספרים ולקבל החלטות בשאלות כמו איך אנחנו שומרים על העולם ומה אנחנו מתעדפים – מה וכמה לצרוך, ועל מה להיאבק שיישאר טבעי".
אם בחיבה למספרים וניפוץ מיתוסים עסקינן, מילוא בעצמו היה אחראי להפרכת אחת ההנחות הרווחות בעולם המדע. במשך שנים חשבו שמספרם של החיידקים המתארחים בגופנו גדול פי עשרה ממספר התאים שלנו. או במילים אחרות, תאי האדם נמצאים בנחיתות משמעותית ביחס למספר החיידקים השוכנים לצידם. למה זה חשוב? הרכב החיידקים בגוף הפך לכמעט גנום שני מבחינת ההשפעה על התגובות שלנו לתרופות ולמזון או על הנטייה שלנו להשמנה, כך שכדאי להכיר את מי שמושך בחוטים. באו מילוא ושותפיו רון סנדר ושי פוקס ומצאו כי נבחרת תאי האדם לא נופלת מנבחרת החיידקים, וכי היחס המספרי ביניהן הוא כמעט 1:1.
עוד דחייה קלה של רגע ההכרזה על תוצאות המפקד, כדי להבין קצת את הניסוח שלהן. חשוב לציין שבמאמר מדברים החוקרים על מסה, ולא על מספר פרטים. כך למשל נכתב שם כי בעלי החיים שהביומסה שלהם היא הקרובה ביותר לזו של בני האדם, הם הטרמיטים. כלומר, מספר הפרטים לא זהה, אבל אם היו מניחים את כל האוכלוסייה האנושית של העולם על כף אחת של המאזניים ואת הטרמיטים על הכף השנייה, הכפות היו מתאזנות.
למה משקל ולא מספר?
מילוא: "בנספח למאמר מופיעים גם מספרים, כך שאם את מעוניינת, יש לנו עבורך אומדנים שמעריכים כמה צמחים גדלים בעולם, כמה תולעים, כמה חיידקים וכו'. הסיבה לכך שאנחנו עובדים עם מסה היא שבמקרים רבים קשה לערוך השוואה דרך מספרי פרטים. אם אני רוצה להשוות בין חיידקים לבין יונקים, במסה אני יכול להבין את היחס, ואילו במספרים אבסולוטיים זה בעייתי. אי אפשר להעמיד פיל מול חיידק. לא אלאה אותך בפרטים הקטנים, אבל יש כל מיני פרמטרים כמו למשל כמות אנרגיה אגורה, שמושפעים מהסך הכללי, מהמשקל ולא מהמספר עצמו".
והיחידה שאתם עובדים איתה היא ג'יגה־טון פחמן – מיליארד טונות של פחמן.
"נכון. אנחנו מודדים פחמן כי כך נהוג בספרות המדעית, אבל יש עוד סיבה חשובה: אם נשווה את המשקל שלך ושלי זה יהיה תלוי במשתנים כמו כמות המים ששתינו למשל. בעצים יש שינויים דרמטיים בהתאם לגשם, ואילו משקל פחמן הוא דבר יציב יחסית".
והנה הגענו לרגע האמת: מה יש לנו הכי הרבה בכדור הארץ?
"תמיד בהרצאות אני שואל את הקהל מה נראה לו שיש יותר, ומעלה אפשרויות. הם מצביעים, ואני יכול להגיד לך שכולם נופלים אחד אחרי השני. אז מה את חושבת?"
חיידקים.
"אז את בחברה טובה. מרבית הביולוגים השיבו כמוך, אבל התשובה שגויה. במקום הראשון נמצאים הצמחים, עם 450 ג'יגה־טון פחמן, שמהווים יותר משמונים אחוזים של מסת החיים על פני כדור הארץ".
כלומר, החיידקים נמצאים הרחק מאחור.
"הם מסתפקים במקום השני, ובפער מטורף. למרות שהם מכונים לפעמים 'הרוב הנסתר', המסה שלהם היא רק 70 ג'יגה־טון פחמן. אחריהם משתרכים הפטריות, הפרוטיסטים החד־תאיים, וכן הלאה. האדם נמצא אי שם מתחת לדגים, יחד עם חבריו הטרמיטים. איפה לדעתך יש יותר חיים, בים או ביבשה?"
בים.
"גם כאן האינסטינקט מטעה: ביבשה יש פי כמה עשרות".
פשוט יש לי תחושה שאנחנו משמידים יותר את שותפינו ליבשה.
"האמת היא שאנחנו משמידים יפה בשני המקומות, ומחקר כזה באמת עוזר לנו להבין איך לגשת לנושא".
מירוץ שליחים עולמי
אנחנו עוברים לחידה הבאה, חיות בר למול חיות משק. גם כאן מפתיע אותי מילוא: הביומסה של החיות המבויתות גדולה פי 30 מזו של היונקים החיים בטבע. "הבנות שלי מרכיבות פאזלים של פיל וזברה ואריות, ובלילה אני קורא להן את 'האריה הרעמתן והג'ירפה גם', ובטלוויזיה אני אראה להן סרטי טבע על חיות – כשבעצם המציאות היא 'לדוד משה הייתה חווה'. כלומר, הפאזל האמיתי שלנו מורכב מפרה ועוד פרה ולידה עוד פרה, עם כמה תרנגולות וכבשה בצד. זה עגום. הילדים שלנו חיים בסרט ששונה מאוד מהמציאות".
גם בממלכת העופות יש לנו יותר בעלי כנף מבויתים מציפורים שמתעופפות בטבע?
"זה די מדהים, אבל בגלל התרנגולות יש יותר משקל לעופות המבויתים. הנתון הזה גם מספק תמונה מהימנה על העידן שאנחנו חיים בו, עידן האדם. הציפורים היום הן ציפורים לשימוש האדם".
בהקשר הזה מזכיר מילוא את ה"אנתרופוקן", מונח חדש ומעורר מחלוקת שטבע פול קרוצן, חתן פרס נובל לכימיה. אנתרופו ביוונית משמעו אדם, קן פירושו חדש. זה השם שבחר קרוצן לתיאור תקופה גיאולוגית שמתאפיינת בהשפעתו המכרעת של האדם על כדור הארץ. לא כולם מסכימים שיש להתייחס לתקופה הזו כעידן גיאולוגי בפני עצמו, או מתי נכון להתחיל לסמן אותו, אבל אין כל עוררין על כך שהפעילות האנושית מותירה חותם בלתי הפיך על פני הגלובוס. מנתוני המחקר אפשר כאמור ללמוד מהו האפקט של בני האדם על כמות החיים בטבע, ומה מצבה היום ביחס לתקופות קודמות. המסה של היונקים ירדה עד כדי שישית מהיקפה בעבר, והמסה של הדגה – למחצית. גם הצמחים, למרות היותם נושאי הכתר, נפגעו במידה רבה בעקבות בירוא יערות לצורכי חקלאות, תעשייה או מגורים, וכמותם קטנה פי שניים בקירוב.
"אנחנו במעבדה, כמי שמתעסקים עם מחזור הפחמן בטבע, כמובן טרודים מההשפעה של כריתת עצים באמזונס, באינדונזיה ובאפריקה. אבל זה הרבה מעבר לזה. גם בישראל, ככל שעובר הזמן יש יותר ויותר בני אדם, הריאות הירוקות מצטמקות, וצריך לחשוב קדימה איך מתכננים את משאבי הטבע שלנו. גם אם יחיו פה 15 מיליון איש, זה אתגר שצריך להתמודד איתו. אפשר ללמוד מהונג־קונג וסינגפור, שמצליחות לשמור על היערות הטבעיים שלהן. כי איך שאני רואה את זה היום, אנחנו עוד נסתכל אחורה ונגיד 'איזו שטות עשינו'.
"היצירות של הטבע הן תוצאה של תהליכים שנמשכו מאות ואלפי שנים. אנחנו הורסים אותן בשביל עוד קניון ועוד חניון, כשבעוד שנייה כבר לא יהיו מכוניות כפי שאנחנו מכירים אותן, אבל אז כבר לא נצליח לחזור לאחור גם אם נביא את הגננים הכי טובים בעיר. להתבאס זה לא מקדם, צריך לקבל החלטות חכמות, כי בסופו של דבר אנחנו זקוקים למזון והילדים שלנו יצטרכו מקום לגור בו. אני חושב שמה שאנחנו עושים במעבדה זה חלק ממאמץ גלובלי, מירוץ שליחים עולמי שכל אחד תורם בו את חלקו. אנחנו פה בקומה השישית יודעים לערוך חישובים שיכולים להגיע לרחבי העולם ולהשפיע על המציאות".
לכתוב מחדש את הספר
מילוא הוא בן 43, נשוי ואב לשלוש בנות – יערה, גפן ורימון. על אף שגדל על ברכי הפיזיקה (כולל זכייה באולימפיאדה הארצית בגיל 15), ואת הדוקטורט בוויצמן והפוסט־דוקטורט בהרווארד הקדיש למחקרים עתירי תקציבים הקשורים לסרטן, הוא בחר לו למעבדה נושאים של סביבה וקיימות. "זה לא טריוויאלי, לעבור ממקום מוערך מאוד ומלא במימון למשהו קצת שונה, אבל אני מבחינתי מגשים חלום ומנתב את דרך החשיבה המתמטית שלי אל האתגר של המדע ושל האנושות במאה ה־21: איך להתמודד עם יותר מ־7 מיליארדי בני אדם על פני כדור הארץ, תוך שמירה על איכות חיים וייצור מזון בכמות מספקת. זה הדבר שאני הכי מחובר אליו".
אי לכך, מלבד הוספת נתונים למדע הביולוגי הבסיסי, חברי המעבדה שלו מתמקדים כאמור ברוביסקו, האנזים היעיל שאחראי לחומר האורגני בכל היצורים החיים. "אם את רוצה לדעת במשחק חי־צומח־דומם מה זה מה, התשובה היא שהכול תלוי במכונה הזו שנקראת רוביסקו. מה שלא עבר דרכה, הוא דומם", אומר מילוא. את האנזים הזה הוא מכנה "קרן השפע הקדמונית", זה שבלעדיו לא היו לנו מזון ואנרגיה. הרוביסקו, שקיים בצמחים, אחראי ל"קיבוע פחמן": הוא תופס פחמן מהאוויר וברצף פעולות כימיות מייצר ממנו סוכר. התרכובות שמפיק הרוביסקו משמשות כמזון, ויכולות להפוך גם לדלק ירוק. החוקרים מקווים ללמוד עליו יותר – על אף שהוא חלבון הנפוץ בעולם, עדיין לא מכירים אותו דיו – וגם ללמד אותו להגביר הילוך ולייצר יותר אנרגיה מתחדשת.
ציפור לא מבויתת לחשה לי שגם כשמילוא לא במעבדה, הוא חושב ירוק. מדי שישי הוא נוסע לאזור היישוב נירית, לגבעה שעליה פרש את חסותו, ומנקה שם את האשפה עם שותפים או בלעדיהם. ידיעה חדשותית מלפני כמה שנים גילתה לי כי הוא וחבר אקולוג מצאו באזור באחד הימים פרפר נדיר בשם נמפית הריסן, שנראה לאחרונה רק בביירות של לפני מלחמת העולם הראשונה.
לענייננו, גם אם הטבע קורא לו, המתמטיקה חזקה ממנו ומילוא רותם אותה לראיית חשבון של כדור הארץ. במאמר שפרסם בחודש שעבר יחד עם קולגות מציריך ומארה"ב, הוא השווה בין המשאבים הדרושים לייצור חמישה סוגים עיקריים של מזון מן החי, לבין המשאבים הדרושים לייצור מזון מן הצומח בעל ערך תזונתי דומה. התברר כי מַעבר למזון מן הצומח יכול להניב כמות חלבון גדולה פי שניים עד פי עשרים ליחידת שטח. הממצא אולי הכי דרמטי היה הבזבוז המשווע של משאבים בתעשיית הבקר: השימוש בקרקע חקלאית לגידול בקר במקום לגידול צמחים, מוביל לאובדן מזון אלטרנטיבי בשיעור של 96 אחוזים לכל יחידת קרקע.
למחקר ההוא יש משמעות ברורה: גם אם אין בכוונתך לאכול סויה, ואתה לא נמנה על ציבור חובבי הסייטן, לפחות המר את בשר הבקר בעוף. אבל מה אנחנו יכולים ללמוד ממפקד האוכלוסין העולמי?
"נכון שמהמחקרים שערכתי עם שותפיי – פרופ' אלון שפון, פרופ' גידי אשל ואחרים – די ברור מה לעשות ומה לא לעשות. במחקר הנוכחי אני מייצר תמונה רחבה יותר של העולם ומה קיים בו. זו תשתית שעליה אפשר לבנות מדיניות. אם כמות הדגה ירדה פי שניים, אני יכול לחשוב איפה לדוג ואיפה לא. אולי לא ברמה של האזרח הפרטי, אבל ממשלות ומקבלי החלטות יכולים להיעזר בנתונים".
עד שזה יקרה, אנחנו יוצאים לסיור במעבדה. כבר בכניסה אנחנו נתקלים בדוקטורנט דן דוידי, שמחזיק בידיו משהו שנראה כמו שקף קטן וגמיש ומעליו פסים כחולים דקיקים. "מה שאת רואה פה זה ג'ל של חלבונים. אנחנו רוצים לקחת את הרוביסקו, שקיים בהמון מקומות יוצאי דופן בטבע שלא נחקרו מעולם, ולבטא אותו בחיידק שלנו במעבדה. החיידק ייצר הרבה ממנו, ואז ניקח את הרוביסקו ונבדוק מה הוא יודע לעשות – אם הוא מהיר או איטי, טוב או רע. לקחנו חיידק, פוצצנו אותו ברוביסקו, שמנו בג'ל כזה וקיבלנו שורה של חלבונים שאפשר להפריד אותם לפי הגודל שלהם. את רואה את הקו השמן הזה? זה הרוביסקו שנשארנו איתו, אחרי שנפטרנו מהכול".
"ככה עושים ביולוגיה מולקולרית – לקחת פחמן דו־חמצני מהאוויר, לשחק עם חיידקים", מסביר מילוא כשאנחנו צועדים לכיוון "חדר המשחקים" שבו מתבצעים רוב הניסויים. בחדר כמה מכשירי ענק, המיית מכונות קלה וחיידקי אי קולי (E. coli), חיות המחמד של החוקרים. למה אי קולי? "כי קל מאוד לעבוד איתם. הם לא מסוכנים, הם גדלים מהר, והם נחקרו כל כך הרבה שהיום אנחנו מבינים אותם ממש טוב". כאן מסתחררים בכיף חיידקים במשך שבועות וחודשים, ואוכלים פחמן דו־חמצני שמסופק להם. "הם עוברים אבולוציה במעבדה יום־יום ושעה־שעה", אומר מילוא.
בחדר אחר יושב המאסטרנט רועי בן־ניסן, שמנסה לבחון את המטבוליזם של שתי קבוצות יצורים שונות. האחת כוללת אצות, עצים וכדומה, שהתהליכים הכימיים של קיבוע פחמן מתרחשים בתוכם; והשנייה – בעלי חיים כמו האדם, שמעדיפים להיות טפילים ולצרוך את התרכובות האורגניות שלהם מהצמחים או מבעלי חיים אחרים שאכלו צמחים. גם כאן משתלבים חיידקי האי קולי חביבי המדע, והחוקרים מנסים להעביר אותם מקבוצה לקבוצה. בשביל מה, אתם שואלים? "יש לזה כמה השלכות משמעותיות עבור האנושות. קודם כול, כדי להבין אילו שינויים צריכים לקרות כדי לשנות מטבוליזם לחלוטין. דבר נוסף, אחד הכלים שהחיידק משתמש בהם הוא קיבוע פחמן – תהליך שהוא מצווארי הבקבוק שמגבילים את הגדילה של הצמח. בכך שאנחנו גורמים לו לקבל פחמן, אנחנו יכולים לשפר את התהליך. אולי נשתמש בתובנות האלה כדי להגדיל את התבואה, לשפר תפוקה".
בחדר האחרון שאליו אנחנו מגיעים בסיור יושב בר־און (30), מי שיצא לחפש אתונות – ואם אפשר, גם לדעת כמה מהן יש בעולם – ומצא מלוכה. הוא רכון על המחשב, שקוע במאמר. אז מה התחושה כשאתה מבין שעשית משהו שלא נעשה קודם? אני שואלת. "אני נע בין הרגשה שיצרנו משהו חדש לבין מחשבה שזה טריוויאלי ושלא עשיתי שום דבר מורכב מדי, לא מבחינת המתמטיקה ולא מבחינת התיאוריה. סתם חיברתי את מה שכבר נעשה. המטרה הייתה לסכום דברים, ולא נראה לי שזה מעבר להישג ידם של אנשים אחרים".
בדקת כמה בועיות ציפה יש במינים של דגים לאורך חייהם. בהחלט מעבר להישג ידי.
"אני יכול לומר שאני מרגיש מאוד בר־מזל. המאמר הזה הוא מסוג הדברים שאולי ייכנסו לספרי ביולוגיה – שזה מאוד יוצא דופן, כי בדרך כלל מה שנכלל בספרי לימוד הוא תוצר של עשרות שנות עבודה. אם הטבלה של 'מפקד האוכלוסין' שיצרתי במאמר תמצא דרכה למדע הבסיסי, זה הישג שאני אהיה מאוד מרוצה ממנו. זה לא קורה הרבה. ובעיקר, זו הייתה חוויה כיפית מאוד. נהניתי מכל רגע".
לקראת סיום אני נזכרת פתאום בשאלה ששכחתי לשאול, יריית הזינוק לכל המחקר הזה.
אז מה עם הרוביסקו, הוא באמת האנזים הכי נפוץ בעולם?
"כרגע אנחנו עוד לא בטוחים בזה. יש סיכוי סביר שקיים עוד חלבון בעל כמות דומה של מסה כוללת. עם זאת, סביר להניח שרוביסקו הוא האנזים הכי נפוץ. תכתבי שאנחנו עדיין מבררים את התשובה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
